כל האוכל כזית מבשר העולה בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו׳ וכל נדריך אשר תדור מפי השמועה למדו שזה אזהרה לאוכל בשר העולה.
הלח״מ הקשה דלמה לא כתב דלוקה שתים, חדא משום לא תוכל לאכול וגו׳ וחדא משום כליל תהיה לא תאכל, והגמ׳ במכות דף י״ח ע״ב פריך לרבא דאמר זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש דלילקי נמי משום כליל תהיה, ומשני אין הכי נמי, עוד הקשה דשם פריך הגמ׳ עוד דלילקי נמי משום ובשר בשדה טרפה כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר, ומשני ה״מ היכא דבפנים חזי הכא בפנים נמי לא חזי, וא״כ אוכל בשר קדשי קדשים חוץ לעזרה צריך להיות חייב גם משום בשר בשדה טרפה, ולמה כתב בהל׳ ה׳ דלוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך ולא כתב דלוקה ג״כ משום ובשר בשדה טרפה, ונשאר הלח״מ בצ״ע.
ונראה בקושיא א׳, דהרמב״ם נתן לנו כלל בספר המצות בשורש התשיעי דאין למנות שתי מצות או שני לאוין על דין אחד, ואם יש כפל במצות או בלאוין אינו אלא לחיזוק, והאריך בזה בל״ת קס״ה במה דאמר רבא אכל פוטיתא לוקה ארבע דאין הטעם משום דאפשר ללקות הרבה מלקות על איסור אחד אלא משום דהפוטיתא הוא סתם שרץ ושרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ והאריך הרבה בזה, ומבואר מה דלא כתב דלוקה שתים משום דעל איסור אחד לא שייך ללקות שתים, וכמו שכתב הרמב״ם דאם הי׳ כתוב בתורה כמה פעמים לא תאכל שרץ לא שייך שילקה שתים, וצריך להוסיף דזה אינו דומה לדין אין איסור חל על איסור, דבזה אמרינן דבכולל או במוסיף חל דזה שייך אם כל איסור ואיסור הוא מגדר אחר אלא דאחד צריך לחול על השני, אבל בזה הא כתב הרמב״ם דעל איסור שהוא בעצם רק גדר אחד לא שייך שילקה שתים, וא״כ הכא הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, זהו שלא לאכול עולה, והלאו דכליל תהי׳ הוא ג״כ שלא לאכול עולה, אלא דמפורש טעמו בשביל שהוא כליל אבל אין כאן שני גדרים כמו שרץ העוף ושרץ המים.
אמנם לכאורה דמי למה שלוקה בשרצים משום אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ שכתב הרמב״ם דזהו לאו כולל שכולל שרץ המים ושרץ העוף ושרץ הארץ ולוקה עוד על כל אחד משום לאו שלו, ונמצא שעל כל אחד לוקה שתי מלקות, וא״כ גם הכא כיון שהלאו דכליל תהי׳ הוא לאו כולל עולה ואימורין של כל הקרבנות ומנחת כהן, א״כ ילקה שתים אחד משום לאו הכולל של כליל תהי׳ וב׳ משום לאו הפרטי של עולה, אבל באמת לפי״מ שכתב הרמב״ם בהל׳ ג׳ מבואר זה, שכתב וכן האוכל כזית מכל האימורין בין לפני זריקה בין לאחר זריקה בין כהן בין ישראל לוקה שהאימורין כליל למזבח ככל העולה והרי נאמר במנחת כהנים כליל תהי׳ לא תאכל כל שהוא כליל למזבח אכילתו בל״ת ומבואר שכתב שהאימורין בכל הקרבנות הם כליל למזבח ככל העולה, והרי לא כתב מקודם שלוקין על העולה בשביל לאו דכליל תהי׳, ומוכח דבא לחלק מדין שרץ דלוקין משום דין כלל שרץ, ומשום שרץ הארץ, דזהו ענין כללי שהוא סתם שרץ בכל מקום ששורץ וענין פרטי באיזה מקום ששורץ, אבל הכא עיקר עולה הוא כליל ואמרינן דלאו דלא תוכל לאכול דכתיב על עולה הוא ג״כ בשביל שהוא כליל למזבח, וא״כ הוא רק גדר אחד שהוא כליל למזבח אלא שבעולה פרט הכתוב בלאו מיוחד, אבל אין כאן לאו מיוחד שאין בזה אלא כפילות לאוין דסובר הרמב״ם דאינו לוקה שנים.
אלא דאכתי צריך ליישב מה דמוכח מהגמ׳ דלוקה שתים, אכן נראה דהרמב״ם מפרש הגמ׳ באופן דמבואר דאינו לוקה שתים דהא כדפריך ולילקי נמי מכליל תהי׳ משני אין הכי נמי ורבא מהאי קרא קאמר, ובפשוטו הפי׳ דרבא קאמר לוקה חמש מקרא דלא תוכל, אבל אה״נ דלוקה עוד משום כליל תהי׳, וכן פי׳ להדיא הריטב״א, אבל הרמב״ם מפרש דזה א״א דפריך דלילקי נמי היינו שילקה שש כיון דהוא רק כפילות הלאו אלא דפריך למה אמר רבא דלר״ש לוקה חמש, ומוכח דליכא לאו אלא הא לא תוכל ולילקי נמי משום כליל תהי׳ שאם התרו בו משום לאו דכליל תהי׳ נמי ילקה, ועל זה משני אה״נ דגם משום לאו דכליל תהי׳ אפשר ללקות אם יתרו בו ורבא מהאי קרא קאמר דלוקה חמש, אבל אין הכונה דלוקה שש.
ומה שהקשה עוד דלמה אינו לוקה אוכל קדשי קדשים חוץ לעזרה משום ובשר בשדה טרפה שכתב בהל׳ ה׳ דלוקה משום לא תוכל, והנה בהל׳ ו׳ כתב הרמב״ם דבשר קדק״ד שיצא חוץ לעזרה ובשר קק״ל שיצא חוץ לחומת ירושלים נפסל ונאסר לעולם ואע״פ שחזר למקומו אסור לאוכלו והאוכל ממנו כזית לוקה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, וקושיית הלח״מ אינה אלא דלמה לא כתב בהל׳ ה׳ דלוקה שתים, ובזה נראה דהנה בפ״ה מהל׳ מאכלות אסורות כתב הרמב״ם עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו׳ ואפי׳ החזיר אותו אבר למעי אמו וכו׳ הרי אותו האבר אסור משום טרפה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפרש מן החי שנאמר ובשר בשדה טרפה כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טרפה כמו שבארנו, ומבואר בדבריו פירוש הדרש דדרשינן מבשר בשדה טרפה לאסור אבר שיצא, וכן בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו דדינו כבשר הפורש מן החי, וזהו שכתב כמו שבארנו והוא שם בפ״ד הל׳ י׳ שכתב וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טרפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טרפה שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה, מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי בכולה מה לי במקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי הוא טרפה, עכ״ל וטעם הדמיון נראה דבשר הפורש מן החי נפרש ממקום היתרו שבהיותו מחובר אפשר לו להיות ניתר בשחיטה, וזהו ממש עובר שהוציא ידו שהאבר נפרש ממקום היתירו בשחיטת האם, דנעשה כטרפה שאינו מועיל לו החזרה למעי האם, וזהו אותו האיסור בבשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו שבהיותו בחוץ יש עליו איסור מלא תוכל לאכול בשעריך וילפינן מקרא דובשר בשדה טרפה דכטרפה אין לו היתר, וכדאמר רבה שם כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר, וכבר הקשו שם בתוס׳ בדף ס״ח ע״ב בד״ה יכול דלמה לן קרא בחטאת דאסורה כשיצתה חוץ למחיצתה ותירצו דהו״א דנילף ממעשר ובכורים ע״ש.
ובזה מבואר דעיקר לאו דובשר בשדה טרפה הוא לומר דנשאר האיסור דלא תוכל לאכול בשעריך אפי׳ כשחזרו, וזהו שכתב הרמב״ם בהל׳ ו׳ אבל לא שייך לומר דילקה כשהבשר בחוץ שתים אחת משום לא תוכל ואחת משום ובשר בשדה טרפה דעיקר לאו דובשר בשדה טרפה הוא משום איסור מחיצות דהוא משום לאו דלא תוכל, איברא דבמוציא פסח מחוץ לחבורה ג״כ נאסר הבשר וחייב משום ובשר בשדה טרפה כמש״כ הרמב״ם בפ״ט מהל׳ קרבן פסח הל׳ ב׳ ושם ליכא לאו לאכול חוץ מחבורה אלא דאיכא עשה דבבית אחד יאכל והוא לאו הבא מכלל עשה שלא לאכול חוץ מהבית, ונמצא דבזה נתנה התורה מחיצות לאכילת הפסח, ולכן ילפינן מקרא דובשר בשדה טרפה דכשיצא הבשר יש עליו איסור דיוצא חוץ למחיצות שאין עליו כבר היתר אכילת הפסח, אלא דממילא אף דמשום עשה דבבית אחד יאכל לא הי׳ לוקה אם הי׳ אוכל חוץ לחבורה, אבל כיון דאיכא על זה לאו דובשר בשדה טרפה לוקה, אבל מ״מ ביצאו קדשי קדשים חוץ לעזרה לא שייך שילקה שתים כיון שהוא איסור אחד שלא לאכול חוץ למחיצתו, ורק בחזרו לעזרה לא נוכל לחייבו משום לא תוכל לאכול בשעריך אלא משום ובשר בשדה טרפה, ומה שהקשה הלח״מ עוד על ד׳ הרמב״ם בפ״א מהל׳ מעילה יבואר בהל׳ ג׳.

וכן האוכל כזית מכל האימורין בין לפני זריקה בין לאחר זריקה בין כהן בין ישראל לוקה שהאימורין כליל למזבח ככל העולה. והרי נאמר במנחת כהנים כליל תהי׳ לא תאכל כל שהוא כליל למזבח בלא תעשה ולוקין עליו בכזית, וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה, שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לא תאכל באש תשרף.
וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות, הלח״מ הקשה דבזבחים דף פ״ב פליגי בזה ר״ע וריה״ג דלר״ע אתא קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקודש על חטאת החיצונה שנכנס דמה לפנים, וכן סברי חכמים אלא דר״ע מרבה כל דמים וחכמים אומרים חטאת בלבד, וריה״ג אמר דקרא אתא לחטאות הנשרפות וחטאת החיצונה שהובא דמה לפנים יליף מהן לא הובא דמה, ולר״ע נראה דליכא ל״ת באכילת חטאות הנשרפות, וא״כ הרמב״ם דפסק בפ״ב מהל׳ פסוה״מ הל׳ י״ג כחכמים דדם חטאת שנכנס להיכל אפי׳ חטאת יחיד הנאכלת פסולה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה למה פסק כאן כריה״ג, וכתב בזה דרבנן אית להו דתרתי נפקא לן מהך קרא ופשטיה דקרא כריה״ג, אלא משום דכתיב מדמה וממעטינן ולא בשרה דאם נכנס בשר לפנים אינה נפסלת משמע נמי דקרא בחטאת החיצונה איירי ותרתי שמעת מינה ודוחק ועדיין צ״ע עכ״ד.
והנה כשנעיין בדברי הרמב״ם בפ״ב מהל׳ פסוה״מ שהביא הלח״מ לשונו הרי כתב ברור חטאת שנכנס להיכל אפי׳ חטאת הנאכלת ומדייק להדיא שבין חטאות הנשרפות ובין חטאת הנאכלת הם בכלל הקרא דכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש, ולא צריך לומר דתרתי שמעת מינה אלא דזה מפורש בכתוב דכל חטאת, ובפרט לחכמים דלא סברי כר״ע דכל חטאת מרבה שאר קרבנות, ולפי״ז הא דריה״ג אמר בברייתא כל הענין אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין היינו דרק בפרים הנשרפין ולא בחטאת החיצונה, אבל חכמים ס״ל דהוא בין בחטאות הפנימיות בין בחטאת החיצונה, אח״כ ראיתי שכבר כתב כן המרכה״מ.
איברא דאכתי אינו מיושב דאם נימא דהוא חד קרא וחד טעמא דכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש בין הפנימיות שהוא כדינם בין החיצונית שאינה כדינה לא תאכל, א״כ מנ״ל דהוא פסלות על הקרבן אימא דאינו אלא גזה״כ שהבשר אסור באכילה, אבל הקרבן כשר והאימורים יקטירו, אכן הרי חזינן דגם ריה״ג מפרש הכתוב בשני אופנים דהא אמר לשרוף פסוליהן אבית הבירה ולעבור בל״ת על אכילתן, א״כ מפרש הא דכתיב לא תאכל דהוא גם בחטאות הכשרות ובאש תשרף דדרשינן בפסחים דף כ״ד בקדש באש תשרף זהו בפסוליהן א״כ יש לומר דחכמים מפרשים גם רישא דקרא דכתיב לא תאכל בחטאות הפנימיות ובחטאת החיצונה אלא דהם בשני אופנים דחטאת החיצונה הוא משום פסולו וחטאות הפנימיות מעיקר דינם, וסיפא דקרא מגלה על זה דהא כתיב באש תשרף ודרשינן בקדש באש תשרף ששריפתן בקדש והוא ע״כ בפסולות, דכשרות אין שריפתן בקדש, וע״כ דקרא מיירי גם בפסולות, וזהו משום דבחטאת אשר יובא את דמה נכלל בין חטאות הפנימיות מצד עיקר דינם ובין חטאת החיצונה משום פסולה.
אכן צריך עוד לבאר דברי הרמב״ם בפי״ט מהל׳ סנהדרין שחשב חייבי מלקות שאין בהם כרת ומיתה, וכתב בל״ת ע״א האוכל מבשר חטאות הנשרפות וכן מכל הטעון שריפה, ובל״ת נ״ד כתב האוכל מפסולי המוקדשין, ולאו דפסוה״מ כתב בפי״ח מהל׳ פסוה״מ דהוא מלא תאכל כל תועבה. ובפי״ט הל׳ א׳ כתב הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר והנותר וגו׳ ובכלל הנותר הפגול וכל פסוה״מ הכל נשרפין, א״כ צריך לבאר מה כתב וכן מכל הטעון שריפה דאם כונתו רק לחטאת החיצונה שהובא דמה לכפר בקדש היה לו לכתוב כן, ועוד דבזה אינו צריך לתלות בשביל שטעון שרפה דהא בהדיא כתיב לא תאכל, ולשון מכל הטעון שריפה מוכח דהוא לכלול כל הטעונים שריפה וזהו פסוה״מ.
והנה בחטאת שהובא מדמה לכפר בקדש נראה דלא שייך לחייב גם משום לא תאכל כל תועבה, דזה אינו אלא היכי דליכא לאו מפורש על אכילתו רק דאיכא קרא דהקרבן פסול, ובזה אסרה התורה כל הפסולים מקרא דלא תאכל כל תועבה, אבל בחטאת שהובא מדמה הא ליכא קרא ביחוד על פסולו אלא מדכתיב לא תאכל באש תשרף ידעינן שהוא פסול, א״כ לא שייך לומר שהכתוב בא לכלול אותו בלאו דלא תאכל כל תועבה כיון שאיסור אכילתו מפורש בכתוב במקומו, אבל בפסוה״מ קשה דלמה הוצרך לאו דלא תאכל כל תועבה כיון שהם טעונין שריפה, ועיקר זה שכתב הרמב״ם שכל הטעון שריפה נתרבה לאיסור אכילה מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה הוא בתו״כ על הך קרא דאיתא שם ר״א לא תאכל באש תשרף כל שטעון שרפה בא הכתוב ליתן ל״ת על אכילתו, ועל ר״א דתו״כ לא קשה דלמה צריכי תרווייהו אם לא נימא שבאו ללקות על שתיהן, דאפשר ר״א לא סבר דרשא דלא תאכל כל תועבה על פסוה״מ, דבספרי פ׳ ראה על פסוק זה איתא ר׳ אליעזר אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנה שעובר בל״ת ת״ל לא תאכל כל תועבה אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, וא״כ אפשר דר״א דת״כ הוא ר״א דספרי דאינו סובר דבפסוה״מ הכתוב מדבר, ואפילו לד׳ התוס׳ בבכורות דף ל״ד דדרשא דר״א בצורם אוזן בבכור הוי אסמכתא משמע ג״כ דלא סבר דבפסוה״מ הכתוב מדבר, ולתי׳ א׳ כתבו בהדיא דר״א סבר דצורם אוזן בכור הוי דאורייתא ואחרים חולקין ואמרי דקרא בפסוה״מ, ועכ״פ הך דרשא דר״א דתו״כ אפשר ליישב, אבל על הרמב״ם קשה שפסק שלוקה על פסוה״מ מלא תאכל כל תועבה. ופסק דלוקה באוכל מכל הטעון שריפה מקרא דלא תאכל באש תשרף, וקשה לומר דבאמת לוקה על שתיהן וצ״ע. ואולי דמה שכתב בל״ת ע״א וכן מכל הטעון שריפה זהו דאפשר ללקות על פסוה״מ גם משום לאו זה, אבל אינו לוקה שתים שהוא מגדר אחד וכמש״כ בהל׳ א׳, ומה שנמנה ללאו שיש בו מלקות בפ״ע זהו בשביל חטאות הנשרפות, ולאו דלא תאכל כל תועבה צריך לקדשים שהוטל בהם מום שאין לוקין עליהם משום לא תאכל באש תשרף כיון שאין פסולן בקודש, ונמצא דבשני הלאוין יש אופנים שאין לוקין אלא משום לאו זה.
והנה הרמב״ם בפ״א מהל׳ מעילה הל׳ ג׳ כתב דהלאו דמעילה הוא מהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳ ונדריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאכול מבשר עולה וכו׳ והביא כאן הכ״מ בשם מצאתי כתוב שהקשה דבפי״ט מה׳ סנהדרין כשחשב הרמב״ם הלאוין שאין בהם כרת ומיתה כתב בל״ת ע״ז, הנהנה מן ההקדש במזיד, וע״ז תמה למה לא מנה הרמב״ם בפ״א מהל׳ מעילה הנהנה מן ההקדש במזיד ומקודם נבאר מה שהקשה הלח״מ בהל׳ א׳ על מש״כ הרמב״ם דלאו דמעילה הוא מלא תוכל לאכול בשעריך, דהא במעילה חייב על הנאה והכא אכילה כתיב, וכתב ע״ז דהוא משום דקיי״ל כר׳ אבהו דכל איסור אכילה האמור בתורה הוא אפי׳ הנאה, וכתב ע״ז המל״מ שם דאין דבריו נכונים דאף דקיי״ל דכל אכילה האמור בתורה הוי אפי׳ הנאה היינו לאיסורא בעלמא, אבל מלקות ליכא בהנאה ועיין בד׳ המל״מ פ״ה מהל׳ יסוה״ת, לכן כתב המל״מ דאיסור אכילת עולה הוא משום כליל תהי׳ לא תאכל ומונדריך דרשינן לאיסור הנאה, ומזה נשאר בתימה על הרמב״ם שהביא כאן דמיירי באיסור אכילה הא דונדריך.
והנה המל״מ תמה על הרמב״ם ודורש בעצמו דונדריך קאי על איסור הנאה דמעילה ובאמת דברי הרמב״ם הלא הם דברי ר״ש בברייתא במכות דף י״ח דדריש ונדריך לאוכל מן העולה אחר זריקה אפי׳ בפנים שהוא לוקה ולא הוזכר הנאה אלא אוכל, ומה דקשה דהא איכא לאו דכליל תהיה צ״ל דאה״נ וכמש״כ הרמב״ם שהאימורין כליל למזבח ככל העולה ורק שהיינו צריכין ללמוד מקרא דכליל תהי׳ דכתיב גבי מנחת כהן וכמו שלמדנו מזה אימורין, ולמד ר״ש בעולה מקרא מיוחד דונדריך, וכבר כתבתי דלא שייך בשביל זה ללקות שתים משום דהוי רק כפילות בלאו.
אכן צריך ליישב קושיית הלח״מ דמנ״ל נלמוד מקרא דלא תוכל לאכול על איסור הנאה דמעילה, ומה שתירץ מדר׳ אבהו הא סתר המל״מ דהא בכל איסורי הנאה היכי דכתיב בלשון אכילה אינו לוקה, ונראה בזה לפי״מ שכתב המ״מ בפ״ב מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ א׳ דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה לוקין מק״ו, ולפי״ז יש לומר לפי״מ שכתב המל״מ בפ״ה מהל׳ יסוה״ת דטעמא דאין לוקין על הנאה היכי שכתוב איסור אכילה אינו משום דהוי שלא כדרך אכילתן כמש״כ המ״מ, אלא משום דהלאו על הנאה אינו מפורש בתורה, ולפי״ז יש לומר דדמי לדין ק״ו דאין לוקין משום שאין לוקין אלא על לאו המפורש בתורה, וכיון שכתב המ״מ דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה דלוקין מק״ו, לכן ה״נ אם היה לאו הבא מכלל עשה היו לוקין גם על לאו שאינו מפורש בתורה, ולכן כיון דכתיב במעילה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם הרי זה לא גרע מלאו הבא מכלל עשה דהא כתיב להדיא שזהו חטא, ולכן בזה לוקין גם על לאו שאינו מפורש בתורה.
אכן בהל׳ איסורי מזבח פ״ה הל׳ ו׳ כתבתי דעיקר יסודו של המ״מ על מה שבא לחדש כלל זה והוא במה שלוקין על בהמות טמאות שאין להם סימן טהרה כלל לפי מה שמבואר בספר המצות להרמב״ם אינו מטעם זה דאיכא לאו הבא מכלל עשה אלא משום דהוי גלויי מילתא בעלמא כמו שדימה הרמב״ם זה לאיסור בתו שאנו למדין מבת בתו אף שאין שם לאו הבא מכלל עשה.
ולכן נראה ליישב בדרך זה אבל ביסוד אחר, שבזה באמת יתחזקו גם ד׳ המ״מ אף שבמקום שכתב זה אין לו יסוד על זה, דהרמב״ם בפי״ח מהל׳ פסוה״מ הל׳ י׳ כתב והיכן הזהיר על הפיגול והנותר במלואים שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הוא (בדפוס כתוב הם והוא ט״ס) להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו, וכן כתב בספר המצות במל״ת קל״א קס״ב ובפי״ט מהל׳ סנהדרין מנה בין הלאוין שלוקין עליהם שיש בהם כרת האוכל הנותר, האוכל הפיגול, ובפסחים דף כ״ד אמר רב פפא דמשום כל שפסולו בקדש אין לוקין דהוי לאו שבכללות, והקשו התוס׳ שם דהא במכות דף י״ג תנן דאוכל נותר ופיגול לוקה, ותירצו דלגבי נותר דכתיב להדיא ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא לא חשיב לאו שבכללות ופיגול נמי גמרינן עון עון מנותר.
וראיתי בספר המצות בהוספות הרמב״ן במל״ת ה׳ שכתב למנות האיסור לאכול בשר שנשחט ע״מ להקריבו או לאוכלו חוץ למקומו, והאריך שם ובתוך דבריו כתב כד׳ התוס׳ דהלאו בפיגול הוא משום שנלמד בגז״ש מנותר דכתיב לא יאכל, אבל משום כל שבקדש פסול אין לוקין דהוא לאו שבכללות, וכתב ע״ז המגלת אסתר ליישב ע״פ דברי הרמב״ם בסוף שרשיו בהקדמה, כי בהיות במצוה כרת או מיתת ב״ד נוכל להוציא האזהרה בכל הדרכים על היסוד שאצלנו לא ענש אא״כ הזהיר עכ״ל, [ובדברי המגלת אסתר יש שם ט״ס שכתוב שם ״שאזהרת חוץ למקומו״ והוא טעות דמוכח דהא הרמב״ם לא מנה חוץ למקומו, ועוד דלא שייך ע״ז תירוצו משום שחייב כרת] ודברי הרמב״ם בסוף שרשיו אינו על לאו שבכללות אלא על אין מזהירין מן הדין, אבל במל״ת קצ״ה גבי אכילת בן סורר ומורה כתב כן גם על לאו שבכללות, והנה הרמב״ם כתב רק שנוכל ללמוד מזה אזהרה לדין העונש המפורש בתורה, וסובר המג״א דאזהרה כזו הוי אזהרה גמורה לחייב גם מלקות.
והנה בעיקר השגת הרמב״ן למה לא מנה הרמב״ם גם חוץ למקומו, כתב על זה המג״א וז״ל אני אומר בזה שאיני יודע טעם הרב למה לא מנה אלא מחשבת חוץ לזמנו בלאו קל״ב, שהרי מחשבת חוץ לזמנם וחוץ למקומם נראה שהכל בכלל פיגול, ורק שאינו מסכים להרמב״ן שצריך למנותו בלאו מיוחד אלא ביחד עם חוץ לזמנו, ודבריו תמוהין שלפי״מ שכתב אח״ז בטעם הרמב״ם שלמד על חוץ לזמנו דלוקין משום כל שבקדש פסול, דאף דאין לוקין על לאו שבכללות מ״מ הכא לוקין משום דאיכא כרת א״כ בחוץ למקומו דליכא כרת ליכא מלקות, ונראה שהמג״א סובר כמש״כ הרמב״ן שחוץ למקומו הוקש לחוץ לזמנו לענין איסור אכילתו ונתמעט רק מכרת מקרא דממנו, אבל האזהרה הוא על שניהם אכן באמת אין לדמות לשיטת הרמב״ם כמו לשיטת הרמב״ן דלהרמב״ן שלמד בגז״ש מנותר שפיר סובר דלמדנו גם חוץ למקומו שהוקש לחוץ לזמנו, וצ״ל דסובר דהלכה כרבינא בזבחים דף נ׳ ע״א דדבר הלמד בגז״ש חוזר ומלמד בהיקש, אבל לשיטת הרמב״ם שלמד זה מכל שבקדש פסול דאף דבכל מקום אין לוקין על לאו שבכללות אבל היכי דאיכא כרת לוקין, א״כ דוקא בחוץ לזמנו ואם באנו לומר דהכרת בחוץ לזמנו מגלה דהך לאו שבכללות הוי אזהרה גמורה, א״כ נלמוד מזה לחייב מכל שבקדש פסול על כל פסוה״מ.
והנה הרמב״ן מפרש דמה דאמר בגמ׳ בדף כ״ט יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה דהוא בין לפסול במחשבה בין למלקות באכילתן, אבל ברש״י במקומו מפרש שמצטרפין חצאי שיעוריהן לפסול את הקרבן, ומשמע דסובר דרק לזה מצטרפין, וא״כ מבואר שיטת הרמב״ם במה שלא כתב בהלאו דחוץ לזמנו גם חוץ למקומו.
ועכשיו נראה לפי יסודו של המג״א מדברי הרמב״ם בהקדמתו דהיכי דאיכא איסור ברור מצד אחר מזהירין גם בדרכי הסברא וההיקש ולא רק מזהירין לדין העונש המפורש אלא גם לדין מלקות, ובזה יתחזק יסודו של המ״מ דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין, אף שבארתי דלענין מה שכתב המ״מ לדין ללקות על בהמות וחיות טמאות שאין להם סימנים כלל אין דבריו נכונים, אבל מדברי הרמב״ם בהקדמתו דבריו מוכרחים, ולפי״ז נוכל כבר לחזק מה שכתבתי ליישב ע״פ ד׳ המ״מ דגבי איסור מעילה שלמד הרמב״ם מדין לא תוכל לאכול בשעריך זהו באמת משום דר׳ אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכלו גם איסור הנאה בכלל, ומה שאין לוקין על הנאה הוא משום דהוי לאו שאינו מפורש בתורה, אבל גבי מעילה כיון שהאיסור ברור מקרא דאת אשר חטא מן הקודש ישלם, דעיקר מעילה הוא על הנאה כדכתיב ישלם, ואפי׳ אם אכל כזית אם אין בהנאה שוה פרוטה אינו חייב על מעילה, לכן שפיר לוקין על הנאה מקרא דלא תוכל לאכול, ובזה מיושב גם מה שהקשה שם המל״מ דמנ״ל ללקות בשיעור פרוטה כיון דהאזהרה היא מלא תוכל לאכול, ולפ״ז י״ל דכיון דעיקר האיסור הוא מאת אשר חטא מן הקדש ישלם ותשלומין הוא בפרוטה לכן ילפינן דהאזהרה על הנאה היא ג״כ בפרוטה דשיעור כזית הוא דוקא בשיעור אכילה ולא בשיעור הנאה.
והנה אח״כ ראיתי בדברי המרכה״מ שכתב דהרמב״ם ג״כ סובר כרש״י שפי׳ בסנהדרין דף פ״ד דחכמים דאמרי באזהרה הוא ג״כ משום דילפינן חטא חטא מתרומה רק דממיתה נתמעט מדכתיב ומתו בו ולא במעילה, רק דהרמב״ם סובר דעיקר האזהרה ילפינן מלא תוכל לאכול, ולמלקות ילפינן מתרומה ובנה יסודו ע״פ דברי הרמב״ם בספר המצות מל״ת קל״ג שכתב שהזהיר כל זר מלאכול תרומה והביא מה דתנן זר שאכל תרומה במיתה, ומה שחולק רב וסובר דהוא במלקות וכתב ע״ז כי לדברי הכל לוקה כמו שבארנו שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין לוקה כמו שבארנו בהקדמת זה המאמר, וכן כל מועל בקדשים במזיד לוקה בלא ספק, והביא זה מנדה דף מ״ו גבי מופלא הסמוך לאיש דלוקין על הקדישו, ובמל״ת קמ״ו כתב שהזהירנו מלאכול בשר העולה והוא אמרו לא תוכל לאכול בשעריך וכו׳, וזה הלאו אזהרה לכל מועל והעובר על לאו זה כלומר שאכל מבשר העולה, או שיהנה משאר קדשים שחייבין עליהם מעילה אם היה מזיד לוקה, ועל פי זה בנה המרכה״מ דעיקר האזהרה בהנאת מעילה נלמד מלא תוכל לאכול, אבל מה שלוקה על הנאה הוא משום שלמדין חטא חטא מתרומה, וכמו שכתב במל״ת קל״ג שסמך לדין מה שלוקין על תרומה דין מה שלוקין על הזיד במעילה.
אכן לדעתי קשה לומר בכונת הרמב״ם כדברי המכה״מ חדא דאם למדין חטא חטא מתרומה לדין מלקות בהנאת מעילה למה לא נלמוד גם על עיקר האזהרה, ולמה צריך ללמוד מדין אכילה דכתיב בלא תוכל לאכול כיון דמאיסור אכילה אין לוקין על הנאה ועוד שלא הזכיר הרמב״ם הך גז״ש לא בספר המצות במל״ת קמ״ו בדין מעילה, ולא בהלכותיו בפ״א מהל׳ מעילה שכתב רק הלמוד מלא תוכל לאכול, והוא תימה לומר דרק במל״ת על תרומה יכתוב מה שלוקין על מעילה ושיהי׳ כונתו בזה משום שלמדין מתרומה וגם שם לא כתב מפורש שלמדין מעילה מתרומה.
לכן נראה כיון שאין לנו ביאור בדברי הרמב״ם מה שכתב במל״ת דתרומה שלוקין על איסור מעילה דכונתו הוא למה שכתבתי, דהנה נראה שהרמב״ם הוצרך לחזק היסוד דלוקין על אכילת תרומה אפי׳ למתני׳ דאוכל תרומה במיתה, ומה שהוצרך לזה משמע משום דפשטיה דקראי דוכל זר לא יאכל קדש, וכן וכל זר לא יאכל בו שהביא הרמב״ם אפשר לפרשם על קדש, רק דמשום דנסמך לפרשת תרומה למדו חז״ל דהוא על תרומה וכמו שפירש״י בסנהדרין דף פ״ג ע״ב בד״ה לימא, לכן אף דעל מיתה בידי שמים תנן דחייב ומפרשינן קראי על תרומה, מ״מ על עונש מלקות הוצרך לחזק היסוד ע״פ דבריו בהקדמתו דהיכי דאיכא כרת או מיתה ע״כ דאיכא אזהרה וממילא חייב מלקות ולפי״מ שביאר שם ודאי אין חילוק בין כרת למיתה בידי שמים, ונתחזקו בזה דבריו של המגלת אסתר שמשום יסוד זה מחייבינן גם מלקות מהאזהרה שאינה מפורשת כיון שיש לנו יסוד על האיסור בשביל שחייבה התורה ע״ז עונש, ועכשיו מבואר שזהו מה שסמך לדין נהנה מן ההקדש שחייב מלקות שאזהרתו הוא מלא תוכל לאכול דלא כתיב אלא אכילה, ואיסור הנאה ילפינן מאיסור אכילה שאינו מפורש בתורה והוי כמו מדרכי הסברא וההיקש שכתב הרמב״ם שאין מזהירין בזה לחייב מלקות. דזהו דוקא היכי שאין האיסור מפורש בתורה, אבל כיון שהאיסור דמעילה מפורש בתורה לוקין גם על איסור הנאה וכמו שבארתי.
ולפי מה שנתבאר מיושב מה שהקשה המצאתי כתוב שהביא הכ״מ דבהל׳ סנהדרין כתב הנהנה מן ההקדש, והיה להרמב״ם לכתוב בהל׳ מעילה שני לאוין, אבל באמת אין לאו מיוחד על נהנה מן ההקדש, אלא הלאו דלא תוכל וממנו נלמד בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ומה שכתב שם הנהנה מן ההקדש ולא כתב אוכל עולה זהו משום דסתם אוכל הוא נהנה ושם אינו עסוק אלא במנין הלאוין, וסמך על מה שביאר עיקר דינו של לאו דלא תוכל לאכול בפ״א מהל׳ מעילה, וכמו שביאר גם בסה״מ במל״ת קמ״ו שהבאנו דבריו דלא תוכל לאכול כולל בין איסור אכילה בין איסור הנאה ולוקין על שניהן, ומה שהקשה שם שילקו גם על כליל תהי׳ לא תאכל כבר כתבתי בהל׳ א׳ דכיון שזהו ממש אותו האיסור אין לוקין על שניהם וכמו שנתבאר.

זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים, אחת משום זר שאכל את הקודש ואחת משום אוכל נבלה שכל מליקה נבלה היא, וכשהותרה לכהנים הותרה לא לזרים והרי הן שני איסורים הבאים כאחד כמו שבארנו.
והרי הן שני איסורים הבאים כאחד, הכ״מ הביא פירש״י ביבמות דף ל״ג שכתב דבשעת מליקה חיילי תרווייהו דכל זמן שלא נמלקה היה עליה איסור מעילה וכשנמלקה ונראית לכהנים פקע מינה אזהרת מעילה וחייל עליה איסור זרות דזר לא יאכל ואיסור מליקה באיסור בת אחת עכ״ל, והנה לא כתב הכ״מ שהתוס׳ שם הקשו על פירש״י דהא במליקה לחוד לא יצתה מידי מעילה עד שהוזה דמה, ותירצו דגם איסור נבלה לא חייל על איסור מעילה, וכשהוזה דמה באו איסור נבלה ואיסור זרות בבת אחת, עוד תירצו התוס׳ דר״ש לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה דאמר במכות דף י״ז דזר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש, ולא משום זרות דכתיב גבי ואכלו אותם אשר כופר בהם דמשום ההוא לא לקי אפי׳ לר״ש כדאיתא התם אלא מההוא קרא דלא תוכל לאכול בשעריך.
והנה בדעת הרמב״ם לא נוכל לומר כתי׳ ב׳ בתוס׳ דאף שהרמב״ם פסק בפרק זה כל הברייתא דר״ש, אבל הא דזר לוקה באוכל לפני זריקה לא הזכיר, ומה שכתבו התוס׳ דר״ש אמר שם דלוקה חמש כונתם למה דאמר הגמ׳ שם רבא דזר שאכל עולה לפני זריקה לר״ש לוקה חמש, ור״ש למד זה בברייתא בחטאת ואשם בק״ו מבכור שלמד שם ר״ש כן מהך קרא, ובפ״א מהל׳ בכורות הל׳ ט״ז כתב כן הרמב״ם דזר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחר זריקה חייב מהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך אבל כאן בחטאת ואשם לא כתב זה הרמב״ם משום דסובר דמה דלמד ר״ש בק״ו אין לוקין ע״ז דאין מזהירין מן הדין, ושם בגמ׳ אמר מעיקרא במה דפריך וכי מזהירין מן הדין דהא דאמר רבא לוקה חמש היינו חמש איסורין, ופריך ע״ז והא אנן תנן אלו הן הלוקין ומסיק אלא קרא יתירא הוא וסובר הרמב״ם כמש״כ התוס׳ שם דזה רק לענין האיסורין שלמד ר״ש בברייתא בפירוש, אבל מה שהוכיח שם דאם לזה הלא למדנו בק״ו על זה אין לוקין ומ״מ אינו רוצה ר״ש לדרוש ע״ז הפסוק כיון דעיקר האיסור למדנו בק״ו וכמש״כ שם התוס׳ ובמה דאמר ר״ש בברייתא על אוכל תודה ושלמים חוץ לחומה דהוא ק״ו ממעשר כתב הרמב״ם בהל׳ ה׳ על דין דאוכל קדשי קדשים חוץ לעזרה לוקה, דה״ה לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלים שהוא לוקה, שחומת ירושלים לקדשים קלים כחומת העזרה לקדשי קדשים, ולא כתב מדין ק״ו והיינו משום דאין מזהירין מן הדין, וא״כ לא נוכל לומר לשיטת הרמב״ם כתי׳ ב׳ בתוס׳ דלוקה משום איסור זר מלא תוכל לאכול בשעריך, וע״כ כתי׳ א׳ דמה דהוי איסור בת אחת הוא משום דגם איסור נבילה אינו חל משעת מליקה קודם הזאה כיון דאיכא איסור מעילה, ולאחר הזאה חל איסור נבילה ואיסור זר בבת אחת.
ובזה אפשר לבאר דברי הרמב״ם במה שכתב והרי הן שני איסורים הבאין כאחד כמו שבארנו ולא ביאר הכ״מ באיזה מקום ביאר זה, ואם כונתו רק ליסוד זה דבאיסור בת אחת חלין שניהם זה נמצא בכמה מקומות, ובפ׳ י״ז מהל׳ איסו״ב הל׳ ח׳ כתב דאיסור חל על איסור אם היו ב׳ האיסורין באין כאחת, ובפ״ה מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ ה׳ כתב הך דינא ולא כתב כמו שביארנו, וכן בפ״ט מהל׳ ביאת מקדש הל׳ י״א כתב כן ולמה הוצרך כאן לכתוב כמו שביארנו, ועוד דעיקר לשונו שכתב כמו שביארנו על והרי הן שני איסורים הבאים כאחד משמע שביאר יסוד זה שהם שני איסורים הבאים כאחד וזה אינו מבואר באיזה מקום כתב כן.
ונראה עפ״י מה שכתבו בתוס׳ בשבועות דף כ״ד במה דתניא ר׳ שמעון אומר האוכל נבילה ביוה״כ פטור ופירש״י דאיירי אפילו בנתנבלה ביוהכ״פ, והקשו דלמ״ד לאו לאיברים עומדת חל איסור יוהכ״פ מחיים ואפי׳ למ״ד לאיברים עומדת כי מתה פקע איסור אבר מן החי וחלו איסור נבלה ואיסור יוהכ״פ בב״א, ותירצו דאיסור יוהכ״פ אינו חל משום דאיכא איסור עשה דשאינה זבוחה, והקשה הריצב״א ע״ז והוכיח דוזבחת אינו איסור חדש דבלא״ה אסורה וקיימא מחיים באיסור אבמ״ה ולאחר מיתה באיסור נבלה אלא בא להתיר את האסור ופירש דבשחיטה שרי ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא כמו תזבח ולא גיזה דלית ביה עשה אלא קאי באיסור לאו הראשון, לכן סובר הריצב״א דמיירי דוקא בנתנבלה מערב יוה״כ עכ״ד התוס׳, וצריך לבאר מה שדימה הריצב״א הא דוזבחת להא דתזבח ולא גיזה דהתם הא כתבו דליכא איסור חדש בגיזה אלא נשאר האיסור הקודם על גיזה וחלב קודם שנפסלו דלא התירה אותם התורה אלא על זביחה ואכילה ומשו״ה הגוזז בפסוה״מ לוקה, אבל הכא הא לא אמרינן דכשמתו נשארו באיסור קמא של אבמ״ה דהא סובר הריצב״א דגם למ״ד לאברים עומדת כשמתה פקע איסור אבמ״ה וחייל איסור נבלה ויוהכ״פ בב״א, וצ״ל דהריצב״א מדמה וזבחת לתזבח ולא גיזה רק לזה דכמו דאין תזבח ולא גיזה לאו הבא מכלל עשה ה״נ וזבחת דהוא רק היתר באופן של זביחה ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא, והיינו דאין מציאות היתר בלא זביחה משום דכשמתה אסורה משום לאו דנבלה וכיון דעכ״פ הלאו דנבלה הוא לאו מיוחד ולא לאו דאבמ״ה לכן שפיר חייל כשמתה איסור נבלה ויוהכ״פ בב״א.
ונראה דלפי תי׳ א׳ בתוס׳ דכשנמלקה אינו חל איסור נבלה על איסור מעילה עד ההזאה שנפקע איסור מעילה יש לחלק בין למ״ד לאיברים עומדת ובין למ״ד לאו לאברים עומדת דלמ״ד לאברים עומדת כיון שכתבו התוס׳ דוזבחת מגלה דלא הותר איסור אבמה״ח אלא בזביחה א״כ כשמתה קמה איסור נבלה במקום האיסור אבמ״ה ולכן לא מסתבר לומר דכשנמלקה לא חלה איסור נבלה על איסור מעילה דכיון דאיסור אבמ״ה חל קודם שהקדישה אלא דמ״מ חל איסור מעילה על אבמ״ה כיון דמעילה הוא מוסיף לאסור בהנאה, אבל עכ״פ כשמתה לא נוכל לומר דאינו חל איסור נבלה כיון דאיסור נבלה בא במקום איסור אבמ״ה דזה מגלה קרא דוזבחת ודוקא למ״ד לאו לאברים עומדת דעד שמתה אף דדין אבמ״ה איכא אבל לא חל האיסור על הבהמה ורק כשחתכו או יפול ממנה אבר אז נאסר, א״כ כשמתה ואיכא עלה איסור מעילה שפיר נימא דלא חל איסור נבלה דאף דאיסור נבלה במקום איסור אבמ״ה, אבל הא אכתי לא חל איסור אבמ״ה ואם היה צריך לחול אחר שהוקדשה איסור אבמ״ה היינו ג״כ אומרים דאינו חל על איסור מעילה, ומבואר לפי״ז דזה שאנו אומרים כאן דחל איסור נבילה ואיסור זרות בב״א אחר ההזאה משום דמקודם ההזאה גם איסור נבילה אינו חל הוא דוקא לפי״מ דקיי״ל דלאו לאברים עומדת.
ולפי״ז מה דאמר רבא בחולין דף ל״ז ובכמה מקומות דמה דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו אף דכבר כתיב איסור חלב, דהוא לגלות דאיסור נבלה וטרפה חל על איסור חלב צ״ל דרבא קאי להלכה דקיי״ל דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ולמ״ד לאברים עומדת נאמר דקרא דאכול לא תאכלוהו גלי רק אאיסור טרפה, איברא דבחולין דף ק״ג מייתי הגמ׳ הא דרבא לחד אוקימתא למ״ד לאברים עומדת, אלא דשם קאי הגמ׳ לדין אם טרפה חל על אבמ״ה, ושפיר מייתי מהא דרבא דגם למ״ד לאיברים עומדת גלי קרא בטריפה וכנ״ל.
ועכשיו נוכל לבאר דברי הרמב״ם שכתב והרי הן שני איסורים הבאים כאחד כמו שביארנו, והוא דכיון דא״א שיהיו שני האיסורים דנבלה ודזרות באים כאחד אא״כ לא חל איסור אבמ״ה מחיים, וזה כתב בפ״ה מהל׳ מאכלות אסורות הל׳ ה׳ תלש אבמ״ה ונטרפה בנטילתו חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טרפה שהרי ב׳ האיסורין באין כאחת וזהו משום דלאו לאברים עומדת ולא חל איסור אבמ״ה עד שתלש האבר, וכדאיתא כן בחולין דף ק״ג, א״כ שפיר כתב כמו שבארנו דמשום זה גם כאן חל איסור נבלה ואיסור זרות כאחת משום דאיסור אבמ״ה לא חל מחיים, ואף שהוא קצת רחוק להכניס כונה זו בדברי הרמב״ם, מ״מ כיון דזה ודאי דאין כונתו על עיקר דין שחלים שני איסורים בב״א שהיה לו לכתוב וחלים כמו שבארנו, ומכיון שכתב כמו שבארנו על והרי הן שני איסורין הבאין כאחד מוכח דבא לומר שהשני איסורים באים כאחד כמו שבארנו, ולכן כל זמן שלא מצינו דרך יותר קרוב ארווחנא דעכ״פ מצינו בדבריו שיש לתלות עיקר היסוד שהשני איסורים באים כאן כאחד.
והנה צריך ביאור לתי׳ ב׳ בתוס׳ ביבמות דלעולם דחל איסור נבלה ואיסור זרות משעת מליקה, ורק דאין הכונה לאיסור זרות מקרא דוכל זר לא יאכל קדש דזה אינו אלא לאחר זריקה אלא לאיסור זרות דלמד ר״ש במכות מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, וקשה דלמה באמת חלו האיסורין דנבלה וזרות קודם זריקה על איסור מעילה, אלא דיש לעיין דלמה אינו חל איסור נבלה על איסור מעילה, דהא מעילה שיעורו בפרוטה ואיסור אכילה דנבלה שיעורו בכזית, וא״כ הא הוי איסור נבלה מוסיף על איסור מעילה דאם לא יהי׳ בכזית שיעור פרוטה פטור משום מעילה וחייב משום נבלה.
איברא דלכאורה משמע דהחילוק בשיעורים אינו גורם חלות איסור על איסור דהא חצי זית נבלה וחצי זית טמאה אין מצטרפין כדאיתא במעילה דף ט״ז וברמב״ם פ״ד מהל׳ מא״ס הל׳ י״ז ומבואר שם דמה דנבלה אינו חל על טמאה הוא משום דאין אחע״א, אך באמת אינו דומה דשם אנו באין לצרף כזית משני איסורים שוים שכל אחד שיעורו בכזית, ובזה אנו אומרים דכיון דאין אחע״א אין על כל אחד אלא איסור שלו, אף דעכשיו יש נ״מ בזה שהיינו מצרפין אותם, אבל כאן אנו דנין באיסורים שאינם שוים בשיעורם כמו פחות משו״פ שאין עליו לאו גמור, וכבר כתבו התוס׳ בשבועות דף כ״ג דעל איסור חצי שיעור חל איסור אחר, ואף שכתבו זה לגבי מושבע ועומד אבל מוכח מדבריהם דכן הוא גם לענין אין אחע״א, אח״כ ראיתי שהשעה״מ בהל׳ איסו״ב פי״ב הל׳ ח׳ בד״ה תו ק״ל, סובר בפשיטות דבכה״ג דאיסור הב׳ חיובו בשיעור פחות מאיסור הא׳ צריך לחול, ומקשה בזה על הריטב״א שכתב דנבלה אינה חלה על יוהכ״פ, איברא דמד׳ הריטב״א מוכח להיפוך.
עכ״פ לפי סברת השעה״מ נוכל לבאר מה דקשה לפי התי׳ הב׳ שכתבו שחלים שני האיסורים משעת מליקה ויהיו רש״י והרמב״ם לשיטתם במה דרש״י מפרש דלאחר מליקה חלו שני האיסורים וכתי׳ ב׳ בתוס׳, ובמה דסובר הרמב״ם דהוא לאחר הזאה וכתי׳ א׳ בתוס׳, דכבר כתבנו בהל׳ ג׳ דשיטת רש״י הוא דאזהרה דמעילה ילפינן מגז״ש דחטא חטא מתרומה, ושיטת הרמב״ם הוא דילפינן מלא תוכל לאכול בשעריך, וא״כ לשיטת הרמב״ם אין להקשות אמאי אינו חל איסור נבלה על איסור מעילה, דהא מעילה בפרוטה ונבלה בכזית כיון דאזהרה דמעילה הוא ג״כ מלא תוכל לאכול והוה ג״כ בכזית אם אכל, רק דאיסור הנאה דמעילה הוא בפרוטה, אבל לשיטת רש״י דאזהרה דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה וזהו מדכתיב אשר חטא מן הקדש ישלם, והך קרא בחיוב מעילה דהוא בפרוטה וא״כ שפיר חל איסור נבלה בשעת מליקה על איסור מעילה, ולכן יסבור רש״י כתי׳ ב׳ בתוס׳ דר״ש לטעמיה דאיסור דזרות הוא מלא תוכל לאכול בשעריך, ושני הלאוין חלו בשעת מליקה אף דאיכא איסור מעילה כיון דמעילה בפרוטה וחיובם בכזית וכנ״ל. אח״כ ראיתי דבת׳ הגרעק״א בסי׳ ע״ו הוכיח מדברי הרמב״ם פ״ה מהל׳ שבועות הל׳ ז׳ דבנשבע שלא לאכול נבלות חצי שיעור אינו חייב על השבועה אלא אם כן אכל פחות מכזית, ולפי״ז יש לדון באכל כזית ששוה פרוטה שלא יחולו איסור נבלה וזרות על איסור מעילה, ואולי כיון דאיסור מעילה משום הנאה ואיסור נבלה וזרות משום אכילה, בזה יחולו נבלה וזרות אפי׳ אם הכזית שוה פרוטה.
-מלואים והשמטות-
מה שכתב לי שארי הגאון הגדול מוהרצ״פ פרנק שליט״א רב ואב״ד דפעיה״ק ת״ו ומה שהשבתי בזה.
בהל׳ מעה״ק פי״א הל׳ ט׳ מביא תוס׳ יבמות דף ל״ג ע״א דזמן חלות איסור נבלה לזר במליקה הוא לאחר שהוזה דמה דהיינו משפקע איסור מעילה, וחידש הדר״ג דלמ״ד בהמה בחייה לאברים עומדת לא יתכן לומר דאיסור נבלה מתלי תלי וקאי משנמלקה עד שהוזה דמה, וטעמו ונמוקו עמו, משום דוזבחת גילויא הוא דלאמה״ח אין היתר אלא בזביחה, וממילא שמענו מזה דלעולם איסור נבלה באה במקום אבמה״ח, דכשזה יוצא זה בא ואין הפסק ביניהם, ומכיון דאמה״ח כבר חל קודם שהוקדשה, ולכן כשנמלקה ומתה א״א שלא יחול איסור נבלה במקום אבמה״ח שמסתלק בשעת מליקה, וזה נתגלה לן מקרא דוזבחת דבמקום אבמה״ח בא תמיד איסור נבלה עכת״ד, ולענ״ד איני רואה שום גילוי דקפיד קרא דאיסור נבלה מוכרח לבוא אחר סלוקו של איסור אבמה״ח אף בכה״ג שעומד כנגדו איסור אחר דקדים המעכבו מלחול מכח דאאחע״א, והריצב״א בתוס׳ שבועות הכי קאמר דוזבחת לא השמיענו איסור עשה, דלמ״ל עשה יתירה הרי בשר זה אסור ועומד מחיים משום איסור אבמה״ח, ומשמתה משום איסור נבלה, מה״ט אומר הריצב״א דלא להוסיף עשה יתירה בא האי קרא דוזבחת, אלא לגופיה איצטריך דשחיטה מתרת לאכילה, אבל לא ס״ד כלל לומר דבא להשמיענו חידוש בדין איסור נבלה שיחול על איסור מעילה מכח שהוא בא במקומו של אבמה״ח, הא איסור אבמה״ח עצמו אם יבוא אחר חלות איסור מעילה לא יחול משום דאאחע״א, וכמו שאומר בעצמו דלמ״ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת אין איסור נבלה חל על איסור מעילה, וכיצד נאמר דאיסור נבלה משום שהוא ממלא מקום לאיסור אבמה״ח כחו יפה לסתור הכלל דאאחע״א מה שלא מצינו זה באבמה״ח עצמו, ובפרט שאין לנו הכרח מהפסוק לזה.
וזה שהשבתי, בודאי בעיקר הסברא דברי הדר״ג נכונים דמנלן דנאמר דכאן חל איסור נבלה אף שקדם לו איסור מעילה, אבל לא הזכיר סוף דברי הריצב״א בשבועות כ״ד שכתב דוזבחת אינו איסור חדש, דבלא״ה אסורה מחיים משום אבמ״ה, ולאחר מיתה משום נבלה, אלא בא להתיר את האיסור, ופירש דבשחיטה שרי ולא בנחירה אלא כדקיימא קיימא כמו תזבח ולא גיזה, שתמהתי מה שדימה הא דוזבחת להא דתזבח ולא גיזה, דהתם הא קאי באיסור לאו הראשון כמו שכתב, אבל כאן הא ליכא למימר דנשאר האיסור אבמ״ה, וע״כ צ״ל דסובר הריצב״א דא״א שישאר זמן שלא יהי׳ לא איסור אבמ״ה ולא איסור נבלה וזה גלי קרא שאין היתר לבהמה חיה אלא ע״י זביחה, וא״כ ע״כ דזה גלי קרא דאין מציאות שלא תחול איסור נבלה כשנסתלק איסור אבמ״ה.
עוד כתב שם, בדף כ״ג ע״ד העלה דהיינו טעמא דלשיטת רש״י חל איסור נבלה על איסור מעילה, משום דשיעור איסור מעילה בפרוטה, ושיעור איסור נבלה בכזית אע״ג שאין בו שו״פ, ונמצא דאיסור מעילה לגבי נבלה הוי ח״ש אם אכל פחות משו״פ, לכאורה יש לדון דחיוב קרבן מעילה בעי פרוטה אבל איסור יש אף בפחות משו״פ, וכדאמרינן בב״מ דף נ״ה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו״פ להשבון, וכן הוא ברמב״ם פ״ז מהל׳ מעילה ה״ח, אבל המל״מ ספ״ב דמעילה כתב דבזה גופא הוא מדין ח״ש היינו האיסור, וקצ״ע דא״כ למ״ל קרא תפ״ל מדין ח״ש דאסור, אמנם יש להעיר מד׳ החת״ס או״ח סי׳ ק״פ דמצדד לומר דיש נ״מ בין קדשי בדה״ב לקדשי מזבח, דבקדשי מזבח יש חיוב מעילה בכזית אף שאינו שו״פ, והדרא קושיא לדוכתא דלמה חל איסור נבלה ואיסור זרות תיכף משנמלקה הא עדיין איכא איסור מעילה עד שהוזה דמה, ולכאורה י״ל דלמ״ד היתר זריקה שנינו א״כ מרגע שנמלקה תיכף פקע איסור מעילה, ומש״כ התוס׳ בתי׳ ראשון דאע״ג דנפיק מידי מעילה מ״מ איסורא איכא י״ל דאינו אלא איסורא בעלמא דהא עיקר לאו דמעילה הא פקע למ״ד היתר שחיטה שנינו ומיקליש קליש איסוריה, ולא עדיף מח״ש דאיסור חל עליו וכמש״כ הש״ך יו״ד סי׳ רל״ט דכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה, וי״ל דבזה פליגי שני תירוצי דתוס׳ יבמות דלתי׳ קמא אין איסור חל על ח״ש, וה״ה על כל איסור הנלמד מרבויא דקרא שאינו מפורש בקרא, וכשיטת הרשב״א שהזכירו בש״ך בסי׳ רל״א סק״ו והמעיין ברשב״א יראה דס״ל דאין שבועה חל על ח״ש, דמכיון דח״ש אסור מה״ת מושבע ועומד מהר סיני ופליג על תוס׳ שבועות כ״ג, ותי׳ הב׳ בתוס׳ יבמות לשיטתם בשבועות דמה דאתי מרבויא ולא במפורש חל עליו שבועה, וה״ה דאיסור חל על איסור בכה״ג שאינו אלא מרבויא.
וזה שהשבתי, דמש״כ הדר״ג דאיסור בודאי יש על פחות משו״פ וכתב מד׳ המל״מ דהוא מדין חצי שיעור, והביא המל״מ מד׳ הרמב״ם פ״ז מהל׳ מעילה, לדעתי דברי הרמב״ם הם דלא כד׳ המל״מ דאם כל האיסור אינו אלא מדין חצי שיעור מה משמיענו הרמב״ם בזה דאינו לוקה וכתב עוד יראה לי, וע״כ דסובר דכיון דנתרבה מקרא דואת אשר חטא מן הקדש, הרי כתוב להדיא בקרא שחטא, ואפשר דאפי׳ אם היינו אומרים דמדין איסור ח״ש שנלמד מכל חלב לא היינו לומדים אלא איסורי מאכל שלא הי׳ לו היתר, וכמו שהביא המל״מ בפ״א מהל׳ חו״מ ליישב מה שהוצרך הרמב״ם ללמוד דחמץ אסור במשהו מדכתיב לא יאכל שהקשה הכ״מ הא ח״ש אסור מה״ת, והביא המל״מ מד׳ המהרלנ״ח דמכל חלב לא למדנו אלא על דבר שלא הי׳ לו היתר, א״כ ה״נ בהקדש, אבל כיון דילפינן מדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם קרא הכתוב לזה חטא, ולכן הוצרך הרמב״ם לכתוב יראה לי שאינו לוקה והיינו כיון שאינו מפורש בכתוב, אכן אפי׳ אם הי׳ אסור מדין ח״ש נראה דלא קשה למה צריך קרא לרבות פחות משו״פ להשבון, דלא למדנו אלא לאיסור ולא להשבון, אבל עכשיו דכתיב ואת אשר חטא ומרבינן מיניה להשבון ודאי אינו צ״ל דהאיסור הוא מדין חצי שיעור.
איברא דבחדושי כתבתי על דברי המהרלנ״ח דבאמת הא איכא נמי טעמא דחזי לאיצטרופי, רק דיש ליישב עפ״מ שכתב השאגת ארי׳ דגבי איסור בל יראה לא שייך חזי לאיצטרופי משום דמה שעובר עכשיו בבל יראה בח״ש אינו מצטרף עם מה שיעבור אח״כ שיראה ח״ש אחר, ולכן לשיטת רש״י דחיוב בדיקה הוא משום שלא יעבור על בל יראה, א״כ אמאי בבצק שבסדקי עריבה בפסחים דף מ״ה קיי״ל דבמקום שאינו עשוי לחזק אפי׳ פחות מכזית חייב לבער, אבל אם יש איסור ביחוד על פחות מכשיעור על אכילה, ושיעור בל יראה הא נלמד מאיסור אכילה בביצה דף ז׳ ע״ב, לכן מבואר דיש איסור גם על פחות מכשיעור באיסור בל יראה, ולפי״ז אפשר לבוא גבי איסור הנאת הקדש מדין חצי שיעור כמש״כ המ״מ פ״א מהל׳ גנבה שהביא הלח״מ, אלא דא״צ לזה כיון דכתיב בהדיא ואת אשר חטא וכנ״ל, אכן אם באנו לדון מטעם זה לדין איסור חל על איסור, ודאי כבר ביאר הדר״ג ברחבה די״ל שעל איסור שאינו מפורש בכתוב שפיר חל איסור שיש בו לאו מפורש.
ומה שהביא מד׳ החת״ס לחלק מדין קדשי בדה״ב לקדשי מזבח, וכתב דלא בעינן שו״פ לדין מעילה אלא בקדשי בדה״ב, אבל בקדשי מזבח גם אם אכל כזית ואין בו שו״פ מעל, הנה עיקר היסוד הוא תימה דהוא משנה מפורשת בב״מ דף נ״ה והנהנה בשו״פ מן ההקדש מעל, ולא חילקה מתני׳ בין קדשי בדה״ב לקדשי מזבח, ואולי יסבור דסתם הקדש היינו הקדש בדה״ב כמו שכן הוא ההלכה במקדיש סתם, וכמבואר בד׳ הרמב״ם בפ״ה מהל׳ ערכין הל׳ ז׳ שסתם הקדשות לבדה״ב, אלא דמ״מ הוא תימה שלא נתפרש בגמ׳ החילוק דמתני׳ אינו אלא בקדשי בדה״ב, וביותר שהרמב״ם בפ״א מהל׳ מעילה הל׳ א׳ כתב אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם בין מדברים הקרבין על גבי המזבח בין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה בשוה פרוטה מקדשי השם מעל, הרי מפורש דבין נהנה מקדשי בדה״ב בין מקדשי מזבח אינו מועל בפחות משו״פ.
ועיינתי בדברי החת״ס וראיתי שבנה יסודו על מה שעמד בד׳ רש״י כריתות כ״ג דפריך הגמ׳ למה אינו חייב אשם, ומחלק מעיקרא בין נותר בין דלא נותר, ופריך מ״ש אוכל אכילה אחת דקתני נותר, ומשני ההיא בגסה וההיא בדקה, ופירש״י בד״ה בגסה, ואע״ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים שמועלין בהן, דהאי נמי חזו לגבוה שאם עלו לא ירדו, וכתב ע״ז והדבר תימה דהא עכ״פ לכתחילה אסור להקרבה ולא שוה כלום, וכתב בזה אולי בקדשי מזבח סגי בכזית בלא פרוטה, ומפרש גסה דיש בה כזית ודקה שאין בה כזית, ופירש״י תימה דהיכן מצינו שם גסה על כזית ודקה פחות מכזית ועיקר הפי׳ שם בגמ׳ דודאי בעינן שו״פ למעילה גם בקדשי מזבח, וזהו שכתב רש״י דאף דנותר אסור בהנאה אין בזה חסרון לדין שו״פ ככל קדשים שאסורין בהנאה ומועלין בהם, אלא שצריך שיהיה שיעור שאם הי׳ חולין הי׳ שו״פ, ולכן אמר הגמ׳ דבשר נותר שוה פחות מבשר טריה ולזה אמר בגסה ופירש״י אכילה גסה שאוכל הרבה, והיינו דאף דהבשר גרוע מ״מ אכילה מרובה יש בה שו״פ, ומה שכתב רש״י בטעמא דמועלין משום דאם עלו לא ירדו היינו דבלא זה לא היו מועלין כמו דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה כיון דאין ראויין למזבח, אבל כיון שאם עלו לא ירדו ראויין למזבח ולא דמי לקדשים שמתו, ולולי ד׳ רש״י הי׳ אפשר לומר דכיון דנותר יש בו מצות שרפה לכן לא דמי לקדשים שמתו שאין בהם מצוה ממצוות הקרבנות, אבל עכ״פ זה פשוט דגם בקדשי מזבח שיעור מעילה בפרוטה כמפורש בד׳ הרמב״ם.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לחביבי הרב הג׳ הנעלה מו״ה נטע פריינד שי׳
בפי״א הל׳ ט׳ בד״ה איברא, שדנתי בדין אאחע״א אם איסור הב׳ שיעורו פחות, ובמה שהבאתי ד׳ השעה״מ דהיכי דהאיסור הב׳ שיעורו פחות חל, והקשה מזה על הריטב״א, תמה דהא זה גמ׳ מפורשת בשבועות דף כ״ב דבמפרש חצי שיעור חל יש לומר דיש חילוק דהיכי דהשיעור הוא רק מהלכה אפשר אנו רואין על עיקר האיסור אם הוא חמור יותר ולא על השיעור, אבל במפרש חצי שיעור הוא איסור מיוחד וחל על איסור אחר שאין בו חיוב על ח״ש.